החלטה בתיק ע"ע 5858-01-14

השופט אילן איטח

1.  לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת אריאלה גילצר-כץ; ס"ע 39995-06-11) מיום 29.11.13 בו חויבה המבקשת לשלם למשיבה שכר חודש אפריל 2011, דמי חופשה שנתית וכן גמול עבודה בשעות נוספות.

פסק הדין שולם והמבקשת ערערה אך בנוגע לתחשיב השעות הנוספות במוצאי שבת. הסכום השנוי במחלוקת ובגינו הוגש ערעור ומתבקש עיכוב הביצוע הוא 16,000 ש"ח.

הרקע לבקשה

2.  המשיבה החלה לעבוד בחנות תכשיטים שבניהול המבקשת ביום 1.1.06 וסיימה את עבודתה בחודש אפריל 2011 או בסמוך לכך. המשיבה קיבלה את פיצויי הפיטורים בשל הגיעה לגיל פרישה.

3.   בבית הדין האזורי התבררה תביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשת לתשלום זכויות שונות המגיעות לה, לטענתה, בשל תקופת עבודתה וסיומה.

4.   בית הדין האזורי דחה את תביעת המשיבה בעיקרה, למעט תשלום שכר חודש אפריל 2011, דמי חופשה שנתית וכן גמול עבור עבודה בשעות נוספות משבית הדין האזורי קבע כי הוכחה מתכונת עבודה. באשר לגמול השעות הנוספות קיבל בית הדין את תחשיב המשיבה לפיו היא זכאית לגמול עבור בשעות נוספות הן בגין עבודה בימי שישי - 15,106 ש"ח, והן בגין עבודה במוצאי שבת - 22,660 ש"ח. בית הדין קיבל את תחשיב המשיבה משלא הוצג לו תחשיב נגדי של המבקשת.

הבקשה וטענות הצדדים

5.   המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין שמכוון כלפי טעות בחישוב זכאות המשיבה לגמול שעות נוספות במוצ"ש בלבד. לפי הנטען המשיבה זכאית לגמול נמוך בכ- 16,000 ש"ח. במקביל הגישה המבקשת בקשה לעיכוב תשלום הסכום השנוי במחלוקת. 

לטענת המבקשת, לפי גרסת המשיבה (לפחות בכל הנוגע לכימות השעות הנוספות) היא עבדה או בימי שישי או במוצאי שבת. לפיכך, קבלת תחשיב המבקשת המבוסס על כך שארבע שעות העבודה מזכות בגמול של 150% בטעות יסודה. שכן, בימים א' - ה' עבדה המשיבה, כך לפי גרסת המשיבה שאומצה על ידי בית הדין האזורי, היא עבדה 40 שעות שבועיות. ולכן שלוש השעות הראשונות הן שעות רגילות ורק השעה הרביעית מזכה בגמול והתמורה בגינה היא של 125% - סך הכל 4,659 ש"ח. לטענת המבקשת, שעות אלה אינן מזכות בגמול עבור עבודה במנוחה שבועית, שכן למשיבה היתה מנוחה שבועית העולה על 36 שעות שבועיות. לכן לא היה מקום לפסוק לה גמול בסך של 22,660 ש"ח.

6.   המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי יש להגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין תחילה לבית הדין האזורי שנתן את פסק הדין. לגופם של דברים, טוענת המשיבה כי המבקשת לא הביא כל טעם מיוחד מדוע יש מקום לחרוג מהכלל לפיו מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו ובמיוחד כאשר מדובר בתביעה כספית. לטענתה, בגוף הבקשה אין כל התייחסות לשאלת סיכויי הערעור, מלבד אמירה הכללית, ועל כן יש לדחות את בקשתה על הסף אף מטעם זה. המשיבה מציינת כי טענת המבקשת בערעור לפיה יש "טעות בחישוב" הינה טעות ונגועה בחוסר תום לב, שכן המבקשת מעולם לא העלתה טענה זו בפני בית דין קמא ואין כל הצדקה לעשות זאת במסגרת הערעור. עוד נטען כי המבקשת התעלמה מחישובי המשיבה ולא הציגה כל חישוב נגדי ועל כן אין לה להלין אלא על עצמה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי המבקשת לא הוכיחה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, ולא הציגה כל ראיה המעידה על כך שקיים חשש שאם ישולם הסכום הפסוק ולאחר מכן יתקבל הערעור, יהיה בלתי אפשרי לקבל את הכספים ששולמו בחזרה.

7.   בתשובה לתגובת המשיבה טוענת המשיבה כי בית הדין המוסמך לדון בבקשה לעיכוב הביצוע הוא בית דין זה, זאת נוכח התיקון ב תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. עוד נטען כי סיכויי הערעור פורטו בהודעת הערעור; בניגוד לטענת המשיבה, המבקשת העלתה את טענותיה לגבי העבודה במוצ"ש כבר בכתב ההגנה המתוקן וטענה כי המשיבה לא עבדה במוצ"ש 4 שעות אלא לכל היותר כשעתיים-שלוש; המשיבה מעידה על עצמה כי מצבה הכלכלי קשה, ועל כן לא יהיה ביכולתה להשיב את הכספים ככל שהערעור יתקבל; מנגד המבקשת מתחייבת להעביר למשיבה את יתרת התשלום שנפסק, ככל שערעורה ידחה.

  דיון והכרעה

8. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו באורח מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימושו. עיכוב ביצוע של פסק דין הוא בבחינת החריג, במיוחד כן כשהמדובר בחיוב כספי . בפסיקה נקבעו שני תנאים שבהתקיימם יעכב בית הדין את ביצוע פסק הדין אם לאו: האחד הוא סיכויי ההצלחה של המבקש, והשני הוא בחינת הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מאי עיכוב ביצוע הפסק אל מול הנזק שייגרם למשיב אם יעוכב .

9.   לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בהתייחס לטענה בדבר העדר סמכות - לאור הנוסח החדש של תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, החלה בבית הדין לעבודה מכח תקנה 129(2) לתקנות בית הדין לעבודה (סדר דין), תשנ"ב - 1991, שנכנסה לתוקף ביום 11.04.2013, מקום שהוגשו הערעור או בקשת רשות הערעור ערכאת הערעור היא המוסמכת לדון בבקשה לעיכוב ביצוע. מעיון בתיק עולה כי ביום 5.1.14 הוגש ערעור על פסק הדין ועל כן נכון עשתה המבקשת עת הגישה לבית דין זה את הבקשה לעיכוב הביצוע.

לגופו של ענין, המבקשת לא פרטה מדוע עשוי להתעורר קושי היה והערעור יתקבל. משאין כל טענה - ולא כל שכן ראיה, לכך שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת, ממילא אין מקום לעכב ביצוע של פסק דין כספי בסכום שאינו גדול. לא מצאתי כי סיכויי הערעור, לכשעצמם, מצדיקים הענות לבקשה. באשר לסיכויי הערעור אציין כי אף שטענת המבקשת ראויה היא על פני הדברים היא מעוררת שני קשיים: הראשון והעיקרי - מדובר בטענה שלא נשמעה ולא נטענה בבית הדין האזורי; השני - מדובר בטענה שביסודה גלומה קביעה אודות "יום השבת" במקרה המדובר והאם יש לכלול בו אם לאו את מוצאי השבת.

10. סוף דבר - הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחית. הוצאות בקשה זו יובאו בחשבון במסגרת פסק הדין.

ניתנה היום,  י"ט שבט תשע"ד (20 ינואר 2014) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.